הסיפור על האריה וחברו הגמל

האריה והגמל (  וגם הזאב, העורב, התן) – מתוך סיפורי הפאנצ'ה טנטרה ההודים מאה 4 לפנה"ס

בארץ הודו הרחוקה אריה אחד חזק וטוב-לב חי ביער, ועמו שלושת רעיו, הזאב העורב והתן.

יום אחד עברה בקרבת מקום שיירת גמלים, עזב גמל אחד את השיירה והתייצב לפני האריה: "מארץ רחוקה באתי. עייפתי מחיי הנדודים, ואעשה כל שתאמר לי,  כי אני רוצה להישאר איתך פה". שמח האריה: "שב איתנו כאן, בשקט ושלווה. מלחמנו תאכל וממיננו תשתה". בילה הגמל עם האריה ימים רבים וטובים.

בוקר אחד יצא האריה כמנהגו לצוד ציד, כשבדרכו פגש פיל עצום וחזק. הסתער עליו האריה ונאבקו השניים, אך הפיל הכה אותו בחזקה והאריה נמלט לביתו פצוע זב דם וחבול בכל גופו. מאותו היום נחלש מאד האריה ולא יכול היה לצאת לצוד. הציק הרעב גם לזאב לעורב ולתן כי חיו על הציד של האריה, תוך כמה ימים הפכו ארבעתם להיות חלשים ורזים.

"מה נעשה?"שאל האריה. אמרו השלושה: "לא לעצמנו אנו דואגים כי אם לך, בלעדיך חיינו אינם חיים והדאגה לבריאותך מכרסמת בנו כמו עש". אמר האריה: "אתם כמו בני ואני יודע שאתם מאוד דואגים לי, אך בינינו, הדאגה לא תועיל. קומו צאו לצוד צייד, הביאו טרף לכאן ונאכל יחד."

יצאו ואמרו השלושה זה לזה: "מה לנו ולגמל אוכל העשב הזה? מחשבותיו אינן מחשבותינו, דרכיו אינן דרכינו, בואו נגיש אותו למלך שיאכל מבשרו וייתן גם לנו קצת."

הסס התן ואמר: ששש...אסור שהאריה ידע, הלא הגמל הוא ידידו הנאמן" אמר העורב: תנו לי ואשכנע את האריה." התייצב העורב לפני האריה ואמר: "יש לנו רעיון מצוין. אוכל עשב ומעלה גרה זה המתהלך בקרבנו, נוחר ונוהק לבלי הועיל לא לו ולא לנו, האם לא עדיף שפשוט נשביע את בטננו הרעבה בבשרו?"

רתח האריה מכעס ושאג מזעם: "אתה לא מתבייש? איזו עצה מרושעת.. אתה יודע שאני אוהב את הגמל ידיד נפשי, ואגן עליו תמיד." אמר העורב: "בסדר בסדר, אני בטוח שנמצא דרך טובה ומועילה לכולנו." שתק האריה ולא ענה דבר.

טעה העורב והבין ששתיקתו של האריה מעידה על הסכמתו. השתחווה לפני האריה והלך אל חבריו. מסר את פרטי השיחה והוסיף: "יש לי רעיון מצוין, בואו נלך יחד אל אריה ונקרא גם לגמל, אסור שהאריה יחשוד שזממנו משהו נגד רצונו."

לאחר שעה קלה התייצבו אצל האריה.

פתח העורב ואמר: "אדוני המלך, קשה לנו לראות אותך הולך נחלש ומתענה ברעב, ואני מוכן להקריב את עצמי. אנא, עשה עמי חסד אכול את בשרי והצל נפשך ממות."

"איזה טיפש..." זנקו וקראו הזאב והתן, "אתה? עוף רזה ומצומק, שנוצות ועצמות לגופך, נראה לך שזה מה שמשביע אריה רעב?"

צעד התן קדימה ואמר: "בשרי ישביע את האריה, אני מוכן להקריב את בשרי." "גאוותן!" קראו בבוז העורב והזאב."אתה? שריח רע נודף ממך למרחקים? כלל לא ראוי לעלות על שולחן המלך."

צעד הזאב קדימה ואמר: "יאכל המלך את בשרי וישבע, כבוד גדול הוא לי." "הצחקת אותנו", אמרו העורב והתן, "לא שמעת מה אמרו הרופאים? 'מי שאוכל בשר של זאב, גורלו יהיה מחלה וכאב....' מלכנו הטהור לעולם לא יאכל בשר טמא כבשרך."

ראה הגמל התמים שלכל מתנדב מוצאים האחרים סיבה להינצל ממוות ואמר לעצמו, "גם אני אעשה כמותם ואמצא חן בעיני האריה." קם ואמר: "בשרי נקי טהור וטעים, הרי אוכל עשב אני, יאכל המלך מבשרי, אם טוב למלך - טוב גם לי."

אמרו הזאב העורב והתן: "צודק הגמל... אכן, בשרו טעים טהור וערב לחך ורצונו של (גמל) אדם - כבודו." בבת אחת זינקו ארבעתם והסתערו על הגמל, אכלו אותו, ולא השאירו אפילו פרור אחד קטן.

 


סיים לספר הפילוסוף ביידבה למלך ההודי דבשלים את המשל העצוב הזה והוסיף:

אנשים הם לפעמים אכזריים. כך השמידו הרבים באכזריותם את היחיד, חסר ההגנה, על אף שהיה נקי וחף מפשע.