צערם המיותר של 10 הכסילים | סיפור מאת רמאנה מהרישי

עשרה כסילים שהיו גם חברים טובים יצאו למסע. לאחר שחצו את הנהר והגיעו לגדה השנייה רצו לוודא שאכן כולם הגיעו בשלום ואף אחד לא טבע. אחד מהם התחיל לספור את הנותרים, אך בכל פעם שספר הגיע לתשע כי שכח לקחת בחשבון את עצמו. 

"אנחנו רק תשעה", אמר בעצב, אין ספק שאחד מאיתנו טבע והלך לאיבוד. לא יכול להיות אמר אחר, אתה בטוח שספרת נכון? שאל אחר והתחיל לספור בעצמו. ספר את כולם ורק את עצמו שכח לקחת בחשבון. "אנחנו רק תשעה", אמר בעצב כשסיים לספור, אין ספק שאחד מאיתנו טבע והלך לאיבוד. הרכינו כולם את הראש בצער. 

זה לא יכול להיות אמר השלישי והתחיל לספור בעצמו. ספר את כולם ורק את עצמו שכח לקחת בחשבון. "אנחנו רק תשעה", אמר בצער כשסיים לספור. הרכינו כולם את הראש והסתכלו מצד לצד, ושאלו את עצמם, "אז מי חסר?" אבל כל מאמציהם לגלות מי חסר נכשלו. "יהיה מי שיהיה זה שטבע", אמר הרגשן שבחבורה "איבדנו אותו והוא לא ישוב לעולם" ופרץ בבכי מר, ויחד איתו כל השאר.

עובר אורח שעבר במקום וראה אות החבורה המתייפחת עצר ושאל מדוע הם בוכים? סיפרו לו את מה שקרה וציינו שלמרות שספרו כמה וכמה פעמים לא יכלו למצוא יותר מתשעה אנשים. 

הקשיב עובר האורח לסיפור וחייך. הוא ראה לפניו עשרה אנשים והבין מדוע טעו. כדי להוכיח להם שהם עשרה ולא תשעה ושכולם בריאים ושלמים ואף אחד לא טבע ואבד הציע: כל אחד מכם "יספור את עצמו ובכל פעם שאחד מכם ייספר, אתן לו טפיחה על השכם כדי שידע שנספר ונספר רק פעם אחת. וכך נמצא את האדם העשירי.

שמחו הכסילים שנתנה להם ההזדמנות למצוא את החבר ה'חסר' והסכימו להצעה של עובר האורח. בכל פעם שאחד מהם קיבל מכה ספר את עצמו. עד שאמר האחרון "עשר". נבוכים הסתכלו אחד על השני ואמרו בקול אחד "אנחנו עשרה". 

את הסיפור הזה סיפר שרי ראמאנה מהרישי, יוגי ענק בן זמננו שחי בהודו במאה הקודמת. 

ראמנה נולד למשפחת ברהמינים ממוצעת. כילד למד בבית ספר אנגלי. היו לו שתי תכונות יוצאות דופן: היה לו זיכרון נדיר והוא זכר את כל השיעורים ששמע בעל-פה, והשנייה, כשישן אפשר היה להציק לו ולהתחשבן אתו כמה שרוצים כי הוא לא הרגיש דבר.

בגיל 17 עזב את הבית והשאיר אחריו פתק שאמר "...אל תבזבזו זמן וכסף כדי לחפש אותי". מאותו יום גר בארונצ'לה שבדרום מזרח הודו. חייו הם דוגמה לכך שאפשר לחיות מתוך שמחה ושקט, שלום ושלווה כל הזמן. הרבה מאוד אנשים מכל העולם באו להקשיב לו וללמוד ממנו איך לחיות מתוך שמחה ושלווה. 

שרי ראמנה מהרישי. סיפר לתלמידיו (למרות שהתפרסם בכך שלמד את תלמידיו בעיקר דרך שתיקה) שבכל פעם שאנחנו עצובים, כועסים, לא מרוצים או מקנאים באחרים אנחנו בעצם בוחרים להיות טיפשים ובורים. אנחנו כמו עשרת הכסילים, שלא ראו את האמת כי שכחו את עצמם, שהצטערו צער מיותר על מה שבעצם קיים. 

מכירים את ההרגשה הזאת שממלאת את הלב כשעושים משהו שמאוד אוהבים ומרוכזים רק בו? כשרואים נופי טבע יפים? כשקוראים סיפור מרתק וחכם? אבל הכי קל וכיף, אומר שרי ראמנה מהרישי, זה פשוט לצלול עמוק פנימה אל הלב שלנו. השמחה והאושר נמצאים עמוק בתוך הלב שלנו פנימה. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה רק לוותר על הרצון לחפש ולהשיג משהו מבחוץ שיעשה לנו טוב. החיפוש הזה גורם לנו לסבל וצער כי הוא טיפשי ומיותר. 

ראמנה לא היה הראשון שהבין זאת. מאז מעולם חיפשו בני האדם את הפתרון לתעלומה "מהו האדם"? 

הרישים, החכמים הקדומים של הודו, הקדישו את כל זמנם ומרצם כדי לענות על שאלה זו. הם ויתרו על שגרת חייהם, עזבו את העבודה, המשפחה והבית והלכו לגור במקומות שקטים מאוד וריכזו את כל מחשבתם בשאלה "מי אני?". הם הגיעו לתשובה וסוד ההוויה התגלה בפניהם: אושר גדול ורחב שלא היה תלוי בשום דבר חיצוני, הציף אותם מבפנים, ליבם התמלא באהבה ללא גבול ובחמלה אינסופית על האנושות. ואז הם החליטו לשתף את כל האנשים על ידי פיתוח כל מיני דרכים שיאפשרו לכל אחד להגיע לאושר הזה בדרכו שלו. לכל השיטות האלה הם קראו בשם אחד. נחשו מהו? נכון, יוגה. 

מתוך ניאנה-יוגה, מי אני? שרי באגוואן ראמנה מהרישי בתרגומה של לילי בנטב